קריאת תווים למתחילים: החמשה, המפתחות והמקצב, בלי לשנן כלום בעל פה

החמשה: חמישה קווים וארבעה רווחים

התווים נכתבים על חמשה: חמישה קווים אופקיים, וביניהם ארבעה רווחים. כל קו וכל רווח הם תו אחד, והם עולים לפי הסדר: קו, רווח, קו, רווח. מי שעולה מקו לרווח שמעליו עלה תו אחד בסולם.

שמות התווים בעברית הם דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, ואחריהם שוב דו, אוקטבה גבוהה יותר. באנגלית אותם תווים מסומנים באותיות C, D, E, F, G, A, B. שווה להכיר את שתי השיטות, כי אקורדים נכתבים כמעט תמיד באותיות.

חמישה קווים מספיקים לתשעה תווים בלבד. כשהמנגינה יוצאת מהטווח, מוסיפים קווי עזר קצרים מעל החמשה או מתחתיה, קו לכל תו שצריך.

מפתח סול ומפתח פה

החמשה לבדה לא אומרת איזה תו יושב על איזה קו. את זה קובע המפתח, הסימן הגדול שבתחילת כל שורה.

מפתח סול משמש לצלילים הגבוהים: יד ימין בפסנתר, שירה, כינור, חליל, גיטרה. הסלסול שלו מקיף את הקו השני מלמטה, והקו הזה הוא סול. מכאן שמו, ומכאן סופרים את כל השאר.

מפתח פה משמש לצלילים הנמוכים: יד שמאל בפסנתר, בס, צ'לו. שתי הנקודות שלו עוטפות את הקו הרביעי מלמטה, והקו הזה הוא פה.

הדו האמצעי, זה שנמצא במרכז הפסנתר, יושב בדיוק בין שני המפתחות: על קו עזר אחד מתחת לחמשה של מפתח סול, ועל קו עזר אחד מעל החמשה של מפתח פה. בתווים לפסנתר שתי החמשות כתובות זו מעל זו, והדו הזה הוא הגשר ביניהן. איך מוצאים אותו על המקלדת ומה מנגנים ממנו בשבוע הראשון, מוסבר במדריך לימוד פסנתר למתחילים.

איך זוכרים, בלי משפטי זיכרון

יש שיטה מוכרת של משפט לכל קבוצת קווים. היא עובדת בשבוע הראשון ומאטה אחר כך, כי בכל תו צריך לדקלם משפט שלם. אני מלמד שיטה אחרת: שלוש נקודות עוגן. הסול של מפתח סול, הפה של מפתח פה, והדו האמצעי. את שלושתם לומדים לזהות במבט, וכל תו אחר מוצאים בספירה של צעד או שניים מהעוגן הקרוב.

אחרי שבוע מוסיפים שני עוגנים, הדו שברווח השלישי במפתח סול והדו שברווח השני במפתח פה, ומכאן אין כמעט תו שרחוק יותר משני צעדים מנקודה מוכרת.

המקצב: כמה זמן נמשך כל תו

הציר השני הוא הזמן. צורת התו קובעת את האורך שלו, וכל ערך הוא חצי מקודמו.

שמיניות וחלקי שש עשרה שבאים ברצף מחוברים בקורה אחת במקום דגלים נפרדים, כדי שהעין תתפוס אותם כקבוצה של פעימה אחת.

נקודה מימין לתו מאריכה אותו בחצי מערכו. חצי עם נקודה נמשך שלוש פעימות, ורבע עם נקודה פעימה וחצי. קשת שמחברת שני תווים באותו גובה מאחדת אותם לצליל אחד ארוך.

לכל ערך יש גם הפסקה מקבילה, סימן שאומר לשתוק לאותו פרק זמן. שתיקה היא חלק מהמקצב ולא מנוחה ממנו, ומי שמדלג עליה מקדים את כל מה שבא אחריה.

משקל ותיבות

בתחילת היצירה, מיד אחרי המפתח, כתובים שני מספרים זה מעל זה. העליון אומר כמה פעימות יש בכל תיבה, והתחתון איזה ערך נחשב לפעימה. 4/4 פירושו ארבעה רבעים בתיבה, וזה המשקל של רוב המוזיקה הפופולרית. 3/4 הוא שלושה רבעים, המשקל של ואלס. הקווים האנכיים שחוצים את החמשה מפרידים בין התיבות, וסכום הערכים בכל תיבה חייב להתאים למשקל.

כמה מהר? את זה קובע הטמפו, שנכתב מעל השורה הראשונה במילה איטלקית או במספר פעימות לדקה. מה המספר הזה אומר מוסבר במדריך על BPM במוזיקה.

דיאז, במול וסימני הסולם

שבעת התווים הם הקלידים הלבנים בפסנתר. הקלידים השחורים נכתבים בעזרת סימן שמוצב לפני התו.

• דיאז, שנראה כמו סולמית, מעלה את התו בחצי טון.
• במול, שנראה כמו האות b, מוריד אותו בחצי טון.
• בקר מבטל את שניהם ומחזיר את התו למצבו הרגיל.

סימן שמופיע לפני תו בתוך היצירה תקף עד סוף אותה תיבה, לכל התווים באותו גובה. בתיבה הבאה הוא כבר לא בתוקף, וזו הטעות הנפוצה ביותר בקריאה.

כשיצירה כתובה בסולם שיש בו דיאזים או במולים קבועים, לא כותבים אותם כל פעם. הם מרוכזים בתחילת כל שורה, מיד אחרי המפתח, ותקפים לכל אורכה. דיאז אחד על הקו של פה אומר שכל פה ביצירה הוא פה דיאז, אלא אם מופיע לפניו בקר.

איך מתרגלים קריאה, חמש דקות ביום

קריאה היא מיומנות של זיהוי מהיר, והיא נבנית כמו קריאה של שפה: מעט, כל יום, בחומר קל.

קוראים בקול לפני שמנגנים. לוקחים שורה ואומרים את שמות התווים בלי כלי. זה מפריד בין שתי המשימות, לזהות ולבצע, שמתחילים מנסים לעשות יחד.

מוחאים את המקצב. אותה שורה, הפעם בלי גובה. סופרים בקול אחת, שתיים, שלוש, ארבע, ומוחאים כף על כל תו. מפעילים מטרונום אונליין על 60 פעימות בדקה, קצב שבו יש זמן לחשוב.

מחברים, ולא עוצרים. מנגנים את השורה לאט, ואם טועים ממשיכים הלאה. עצירה ותיקון של כל טעות מלמדים את העין לחזור אחורה, ובקריאה העין צריכה לרוץ קדימה, תו או שניים לפני היד.

קוראים מרחקים, לא שמות. אחרי שבועיים מפסיקים לקרוא כל תו בנפרד ומתחילים לראות צורה: עולה צעד, קופץ קו, יורד שניים. כך קוראים נגנים מנוסים, וזה מה שמאפשר מהירות.

והעיקר הוא חומר קל מאוד. לקריאה בוחרים קטעים פשוטים בהרבה ממה שמסוגלים לנגן, וחומר חדש בכל יום. קטע שמנגנים שוב ושוב כבר לא נקרא, הוא נזכר.

תווים, טאבים או אקורדים: מה באמת צריך

לא כל מי שמנגן צריך לקרוא תווים, והשאלה תלויה בכלי ובמטרה.

טאבלטורה היא הכתיב הנפוץ לגיטרה ולבס. שישה קווים מייצגים את ששת המיתרים, ומספר על קו אומר באיזה סריג ללחוץ. היא מראה איפה לשים את האצבע אבל בדרך כלל לא את המקצב, ולכן צריך להכיר את השיר. לפני שמנגנים לפיה, מכוונים בעזרת הכלי של כיוון גיטרה אונליין.

דף אקורדים מספיק לליווי של שירה: מילים, ומעליהן שמות האקורדים. הוא לא אומר מה המנגינה ולא איך לפרוט. את האקורדים הראשונים ואת דפוסי הפריטה הבסיסיים מוצאים במדריך לימוד גיטרה למתחילים.

תווים הם היחידים שמעבירים הכול: גובה, מקצב, עוצמה וביטוי. הם הכרחיים בפסנתר קלאסי, בכלי תזמורת ובכל מצב שבו מנגנים חומר שלא שמעת קודם.

ולמי שמפיק מוזיקה במחשב: חלון עריכת התווים בתוכנה, ה-Piano Roll, הוא בעצם אותו רעיון, גובה בציר אחד וזמן בציר השני. מי שמבין אותו כבר מבין את ההיגיון של החמשה. קריאת תווים רגילה נעשית שימושית ברגע שעובדים עם נגנים, כי זו השפה שבה מעבירים להם חלק לנגן. ומי שרוצה להשתמש בכל זה כדי ליצור משהו משלו ימצא נקודת פתיחה במדריך איך כותבים שיר.

טעויות נפוצות

לכתוב את שמות התווים בעיפרון מעל כל תו. העין קוראת את האותיות ולא את התווים, והקריאה לא משתפרת לעולם.

ללמוד רק מפתח אחד. פסנתרנים שלומדים קודם את מפתח סול נשארים עם יד שמאל חלשה בקריאה למשך שנים. לומדים את שניהם יחד.

להתעלם מהמקצב. תו נכון ברגע הלא נכון הוא טעות. רוב הקשיים בקריאה הם קשיי מקצב, לא קשיי גובה.

לשכוח את סימני הסולם שבתחילת השורה. מסתכלים עליהם לפני שמנגנים תו אחד, ואומרים בקול אילו תווים מושפעים.

להסתכל על הידיים. כל מבט למטה מאבד את המקום בדף. מתרגלים למצוא את הקלידים או הסריגים במגע.

שאלות נפוצות

תווים הם שפה כתובה, ואף אחד לא למד לקרוא שפה ביום אחד. מי שקורא שורה חדשה בכל בוקר מגלה אחרי חודשיים שהדף כבר לא נראה כמו נמלים על חוטים.