WAV או MP3: מה ההבדל ובאיזה פורמט אודיו לבחור

איך צליל הופך לקובץ

מיקרופון הופך תנודות של אוויר לזרם חשמלי. המחשב לא יודע לשמור זרם, הוא יודע לשמור מספרים. לכן הממיר שבתוך כרטיס הקול מודד את הגובה של הגל אלפי פעמים בשנייה, ורושם כל מדידה כמספר.

זה דומה לווידאו. סרט הוא רצף של תמונות קפואות שמתחלפות מהר מספיק כדי שהעין תראה תנועה. אודיו דיגיטלי הוא רצף של מדידות שמתחלפות מהר מספיק כדי שהאוזן תשמע גל רציף.

שני מספרים קובעים את האיכות של הרצף הזה: כמה מדידות יש בשנייה, וכמה מדויקת כל אחת מהן. אלה שני המספרים שמופיעים בכל חלון ייצוא, ורוב האנשים פשוט משאירים אותם כמו שהם.

קצב דגימה ועומק ביט בלי מתמטיקה

קצב דגימה, כמה פעמים בשנייה מודדים

קצב דגימה (Sample Rate) של 44.1 קילוהרץ אומר 44,100 מדידות בכל שנייה. הכלל פשוט: אפשר לתעד תדרים עד חצי מקצב הדגימה. ב-44.1 קילוהרץ זה יוצא קצת מעל 22 קילוהרץ.

אוזן צעירה ובריאה שומעת עד 20 קילוהרץ בערך, ורובנו שומעים פחות. לכן 44.1 מכסה את כל מה שאפשר לשמוע, וזה התקן של מוזיקה. בווידאו התקן הוא 48 קילוהרץ.

ומה עם 96? יש לו שימושים, בעיקר בעיצוב סאונד, כשמאטים הקלטה מאוד ורוצים שיישאר בה פירוט. למוזיקה רגילה הוא מכפיל את גודל הקבצים ואת העומס על המחשב, ובהאזנה ההבדל קטן עד לא קיים. אני עובד ב-44.1 על שירים וב-48 על כל מה שהולך לווידאו, ולא נוגע בזה יותר.

עומק ביט, כמה מדויקת כל מדידה

עומק ביט (Bit Depth) קובע את המרחק בין הצליל הכי חלש שהקובץ יכול להחזיק לבין הכי חזק. כל ביט מוסיף בערך 6 dB. קובץ של 16 ביט נותן טווח של כ-96 dB, וקובץ של 24 ביט כ-144 dB.

בהאזנה לשיר גמור 16 ביט מספיקים לגמרי. בהקלטה 24 ביט שווים הרבה, כי הם מאפשרים להקליט בעוצמה שמרנית, רחוק מהאדום, בלי שהרעש של המערכת יעלה יחד עם הקול.

יש גם 32 ביט פלואוט. זה פורמט עבודה פנימי של תוכנות ההקלטה, שבו כמעט אי אפשר לעוות את האות בתוך התוכנה גם כשהמחוג באדום. נוח בעבודה, מיותר בקובץ שהולך למאזינים.

שלוש משפחות של פורמטים

יש עשרות סיומות של קבצי אודיו, אבל כולן מתחלקות לשלוש קבוצות. ברגע שמבינים את הקבוצות, השמות כבר לא מבלבלים.

לא דחוס, WAV ו-AIFF

כל המדידות נשמרות כמו שהן. WAV הגיע ממיקרוסופט ו-IBM, ו-AIFF מאפל. זה אותו אודיו בדיוק באריזה אחרת, וכל תוכנת הפקה פותחת את שניהם.

המחיר הוא הגודל. דקה של סטריאו באיכות דיסק, כלומר 16 ביט ו-44.1 קילוהרץ, שוקלת קצת יותר מ-10 מגה. שיר שלם מגיע בקלות ל-40.

דחוס בלי איבוד, FLAC ו-ALAC

זה עובד כמו קובץ ZIP. הקובץ קטן בערך לחצי עד שני שלישים מהגודל המקורי, וכשפותחים אותו מקבלים בחזרה את אותו אודיו, ביט לביט. שום דבר לא נזרק.

FLAC הוא פורמט פתוח, ו-ALAC הוא המקביל של אפל. שניהם מצוינים לארכיון ולהאזנה באיכות מלאה. בעבודה באולפן עדיין משתמשים ב-WAV, כי לא כל תוכנה מטפלת ב-FLAC באותה נוחות.

דחוס עם איבוד, MP3, AAC ו-OGG

כאן הקובץ קטן כי זורקים ממנו מידע. האלגוריתם מחפש מה האוזן כנראה לא תשמע: צליל חלש שמסתתר מאחורי צליל חזק באותו רגע, או תדרים גבוהים מאוד. מה שנזרק לא חוזר.

כמה זורקים קובע הביטרייט (Bitrate), שנמדד בקילוביט לשנייה, kbps. ב-128 kbps כבר שומעים את זה: המצילות נשמעות מימיות והריוורב מתפורר. ב-320 kbps, המקסימום של MP3, רוב האנשים לא יבדילו מהמקור ברוב הציוד.

AAC ו-OGG הם דור חדש יותר של אותו רעיון, והם נשמעים טוב יותר מ-MP3 באותו ביטרייט. שירותי הסטרימינג משדרים בפורמטים מהמשפחה הזאת כברירת מחדל, ובגלל זה הם מסוגלים לנגן שיר מיד גם בקליטה חלשה.

הגודל של FLAC משתנה משיר לשיר. מוזיקה צפופה ורועשת נדחסת פחות, והקלטה שקטה של גיטרה וקול נדחסת יותר.

WAV או MP3, מה בוחרים בכל מצב

• הקלטה ועבודה על פרויקט: WAV ב-24 ביט. 44.1 קילוהרץ למוזיקה, 48 אם זה הולך לווידאו.
• שליחה למיקס או למאסטרינג: WAV ב-24 ביט, באותו קצב דגימה של הפרויקט ובלי שום המרה בדרך. את שאר הפרטים ריכזתי במדריך על הכנת סטמים ושליחתם לאולפן.
• העלאה להפצה ולסטרימינג: קובץ ה-WAV של המאסטר. הפלטפורמה ממירה אותו בעצמה לפורמט השידור שלה. אם תעלה MP3, השיר יידחס פעמיים.
• סקיצה ששולחים בהודעה לזמר או ללקוח: MP3 ב-320 kbps. קל, נפתח בכל טלפון, ומספיק טוב כדי להחליט החלטות.
• פודקאסט: MP3 במונו, 96 עד 128 kbps. לדיבור זה מספיק, והפרק נשאר קל להורדה. הרחבתי על זה במדריך הקלטת פודקאסט מהבית.
• ארכיון: WAV, או FLAC אם חסר מקום בדיסק.

אני שומר כל מאסטר ב-WAV ומייצר ממנו MP3 רק כשמבקשים. אף פעם לא הפוך. מקובץ מלא אפשר להוציא כל פורמט שיידרש בעתיד, ומקובץ דחוס אפשר להוציא רק עוד קובץ דחוס.

האם באמת שומעים את ההבדל

תלוי בין מה למה.

בין WAV ל-MP3 של 128 kbps שומעים, גם באוזניות פשוטות. הגבהים מקבלים גוון מתיז, הסטריאו מצטמצם, וזנבות הריוורב נשמעים כאילו מישהו גזר אותם במספריים קהים.

בין WAV ל-MP3 של 320 kbps הסיפור אחר. בהאזנה רגילה קשה מאוד להבדיל, וגם אנשי מקצוע מתקשים לעשות את זה בעקביות כשהם לא יודעים איזה קובץ מתנגן. מי שאומר לך שהוא שומע את זה ברמקול של הטלפון, כנראה שומע הבדל בעוצמה ולא בפורמט.

אז למה להתעקש על WAV? כי השיר לא נעצר אצלך. הוא עובר מיקס, אחר כך מאסטרינג, אחר כך המרה של פלטפורמת הסטרימינג, ולפעמים גם דחיסה נוספת של הבלוטות' בדרך לאוזניות. דחיסה אחת כמעט לא נשמעת. דחיסה על דחיסה כבר כן, בערך כמו צילום של צילום של מסמך. גם יעד העוצמה משפיע על התוצאה אחרי ההמרה, ואת זה הסברתי במדריך על לאודנס ו-LUFS.

טעויות נפוצות עם פורמטים של אודיו

• להמיר MP3 ל-WAV ולחשוב שהאיכות חזרה. הקובץ גדל פי כמה, והמידע שנזרק נשאר בחוץ. זה כמו להדפיס תמונה מטושטשת על נייר גדול יותר.
• לשלוח לאולפן MP3 כי ההעלאה מהירה יותר. המיקס והמאסטרינג יעבדו על חומר שכבר חסר בו מידע, ואין דרך להשלים אותו.
• לייצא ב-96 קילוהרץ פרויקט שהוקלט ב-44.1. זה לא מוסיף שום פרט, רק מכפיל את הגודל ומכניס המרה מיותרת.
• להקליט על פלייבק שהורד מיוטיוב. הוא כבר דחוס, והדחיסה הזאת תישאר בתוך השיר שלך עד הסוף.
• לשמור רק את ה-MP3 של השיר הגמור ולמחוק את ה-WAV כדי לפנות מקום. בעוד שנתיים תרצה להוציא גרסה חדשה, ולא יהיה ממה.

שאלות נפוצות

רוב ההתלבטות נעלמת כששואלים שאלה אחת: האם מישהו עוד הולך לעבוד על הקובץ הזה. אם כן, WAV. אם הוא רק הולך להתנגן, MP3 טוב או AAC יעשו את העבודה.